על כוכב לכת אחד הייתה מצויה אוטוסטרדה רחבה וארוכה. כל סוגי הרכבים הגלגיליים היו רשאים לנסוע לאורכה ולרוחבה, מסקטים ועד טנקים. רק חוק חמור אחד היה בר-תוקף בה: אסור באיסור מוחלט לחרוג ולצאת מתחומיה המוגדרים היטב.
וכך באוטוסטרדה, התקיימו בצוותא כל בעלי הגלגל, לעתים בשובה ונחת הרמוניים ולעתים בכעס באיבה ובתוקפנות (ממש כמו על פני הכדור הקטן שלנו) וכרגיל הכול היה טוב ויפה. אך מדי פעם אירע, שמכונית כלשהי הייתה מוצאת עצמה מוטרדת, מתוסכלת ומותקפת במיוחד, אם מפני שבעלי גלגל אחרים פגעו בה לרעה, ואם מפני שגורמים פנימיים בתוך המכונית מציקים ומפריעים לנהגה לנווט דרכו. המכונית - בצר לה, הייתה מן הסתם סוטה מנתיבה ועוצרת לפוש ולאסוף כוחות בצד הדרך. אם הייתה מסתפקת בהפסקה שכזו - מה טוב, אך אם ההצקות מתחדדות ומחריפות אף במקום חנייתה, מה תעשה אז האומללה?
יתכן שתשיב המותקפת מלחמה שערה, יתכן שתנסה לחמוק באופן כלשהו, ויתכן שתידחק אט אט אל מעבר לגבולות האוטוסטרדה. במקרה שכזה, תרד תחילה לשוליים ואחר תחל לשרך דרכה בבוץ השדות שמסביב, בהשאירה מאחוריה שביל בן שני פסים ארוכים - עקבות גלגליה, זכר לכך שהתנהלה בבדידות בוויאה-דולורוזה (זהו שמה של דרך הייסורים שעבר ישו בדרך לצליבתו) האימתנית הזו.
ברם, ככל שתעמיק להתנהל בשדות, כן יעמיק הבוץ הסמיך עד שיהפוך לביצה מסוכנת עד מאוד, והמכונית האומללה והזנוחה תחל לשקוע באיטיות ללא כל יכולת לחלץ עצמה. לפרקים, אכן כך ממש נעלמות מכוניות, אך לרוב יחוש לעזרתן צי מכוניות גרר מיוחדות שסמל הנחש העתיק מסמנן ומייחדן.
הצוותים מיומנים מאוד, המכונית נחלצת, עוברת שיפוץ מקצועי, ואפילו חוזרת לכביש. זה יכול להיות ממש הפי-אנד, אילולא מתברר שבדרך-כלל, לאחר זמן לא רב המכונית נכנסת מחדש למצוקה כבראשונה. האם כתבתי כבראשונה? טעות! הרבה יותר גרוע, מפני שעתה, לנוכח המצוקה החיצונית ו/או הפנימית, מנצנץ בראשה המכאני של המכונית הכואבת, פתרון אפשרי למצוקתה: פתרון ללא מאבק. פתרון ללא נסיגה או בריחה. כי יש דרך מוכנה. יש כבר שביל סלול. השביל בעל שני הפסים הידוע מהפעם שעברה; השביל ההוא שכבר מוכר לה, הוויאה דולורוזה.
וכך המכונית חוזרת על הדפוס הבעייתי הקודם, וחורגת פעם נוספת מהחוק הנוקשה של האוטוסטרדה, ופעם נוספת מצילות אותה מכוניות החילוץ. אך מסתבר שאותן המצילות לא תצלחנה על-מנת למנוע את התדרדרותה בפעם השלישית ואילך, אלא רק אולי במקרה הטוב לחלצה פגועה פעם אחר פעם. כי יש לזכור שהשביל הקורץ הולך ונחרץ הולך ומעמיק, מדי כל התדרדרות לעבר הביצות, והצוותים המצילים צופים חסרי אונים בנעשה.
בהיות הרכב "המועד לפורענות" עדיין בתחומם, מנסים הם לשכנעו לקבל מידם את האמצעי היחידי כמעט שהינו יעיל (אף השפעתו אינדיבידואלית!) הלא הוא האמצעי החוסם חלקית את השביל המסוכן ומסתירו מעט מעינה של המכונית. אך דא עקא, חסימה זו הרבה פעמים אינה מקובלת על המכונית המבקשת "להיות חופשית מהגבלות" שאינן סימפטיות בלשון המעטה.
כמו-כן, כוחות החילוץ משתדלים לגרום לכך שפרק הזמן בין גלישה לגלישה יהא ארוך יותר ויותר. שהרי אז `אולי יעלו העשבים בשביל הזנוח מעט`, ואולי תאבד הדרך הכואבת מתודעת המכונית לעולם, שהרי אם להפך יארע - הרי אולי חס-וחלילה, קיים סיכון מודרג שלא יהיה אפשרי להוציא את המכונית משהייה כלשהי בתחומי השביל המכאיב והמסוכן, לעולמי עולמים.
לעניות דעתי, כך גם החולה הפסיכיאטרי מדומה למכונית הנעה במסילות החיים, שכפי שידוע - מתוחמות אף הן בצידיהן בנורמות התנהגות מוסכמות (פחות או יותר) בהתאם לכל סוג תרבות וחברה. האחרונות, מפעילות לחצים שונים ומשונים על הפרטים (טריגרים - בלשון אנשי המקצוע). אלו שהינם רגישים נפשית באופן מיוחד, מתחילים `לצאת מן המסלול התפקודי` (בפתאומיות או בהדרגה). התנועה בכיוון החולני, מהווה בדרך כלל `נסיעה עם כרטיס לכיוון אחד!`, אלא אם כן, ניתן סיוע טיפולי מתאים.
השביל שבמשל, מייצג למעשה, את דפוס ההתנהגות של הנפגע למצוא פיתרון למצוקותיו הפנימיות. דפוס זה עלול לעמוד למכשול בעתיד, כי הוא מהווה כל העת אופציה מושכת - קורצת, לפתור לכאורה את בעיותיו בנקל. ברוב הגדול של המקרים הרפואה המודרנית עושה עבודה מצוינת בקטע של חילוץ החולה מהבוץ והשבתו לתחומי האוטוסטרדה.
פחותים בהרבה ההישגים בתחום המניעה. הן אין זה סוד, שחלק נכבד מאוד מהחולים הפסיכיאטרים, שבים פעם אחר פעם לאשפוזים תכופים, ונשאלת השאלה, איך אפשר לנסות ולמקד את מבטם (כאשר החבר`ה מצויים ברמיסיה) אל עבר `המוקש` המתבטא באמוץ השביל כאופציה אטרקטיבית ביותר?
תיאור המכונית הטובעת אט אט בבוץ האופף אותה מכל עבר, עלול לדכא כל מי שיכול לתאר לעצמו במה דברים אמורים מבחינה אנושית. ואולם על-מנת להשלים את התמונה ולהכניס בה קורטוב של עדנה, יש לזכור, שמי שמתעצב מאוד על ליבו, מן-הסתם, הינו מי שרואה את תהליך ההרסני הזה כמצוי תחת הכותרת הפסימית שאני כיניתיה: גורל. ואולם לכל מתמודד ידוע שבצידה קיימת ופורחת כותרת אופטימית המנוגדת לראשונה ושמה: בחירה.
לעניות דעתי, מי שלא בוחר בדרך הבחירה, קרי בדרך ההתמודדות השואפת להיות יותר ויותר אפקטיבית, בהכרח יהא נתון לחסדי הגורל העיוור (אך הסיסטמתי והצפוי, כמעט לחלוטין, מבחינה פסיכו-פתולוגית). עבורי, מסר הבחירה היווה בימים הקשים, בשורה משמחת ביותר, כי הכדור שחשבתי שאינו עוד בידיי, לפתע עבר ושב אלי - ויודע אני בתוכי... שלתמיד!
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
